כיצד נתפסת דיסלקציה בציבור?

בין מילות הגנאי הפופולריות שנמצאות בשימוש של אלו הנוהגים להשתמש בשפה גסה כלפי אנשים אחרים, ניתן למנות את המילה דיסלקט. תופעת הדיסלקציה העומדת ברקע הגדרה זו, מספקת את הבסיס להפיכתה של המילה הזו למילה פוגענית.

יש להניח כי בשימוש שנעשה במילה הזו בנסיבות אלו, נתפסת המילה כמילה נרדפת לטיפשות וחידלון אישי. הסלנג וההומור העממי הם אמנם אינם מדע מדויק, אולם יש להניח שהם אינם צומחים בחלל ריק והם מבוססים על הלכי רוח וגישות המקובלות בציבור.

איננו מכירים מחקר שנעשה לגבי תפיסת הציבור את המושג הזה, ויתכן שיש מקום לביצוע מחקר כזה שהשאלות המרכזיות בו יבדקו האם תופעה זו נתפסת כחוסר כשרון וכמגבלה שכלית בגבול הטיפשות, או שקיימת מספיק מודעות למורכבות של הבעיה והעובדה שהיא יכולה להופיע אף אצל אנשים חכמים למעלה מהממוצע.

חסרה מודעות למהות הדיסלקציה

אם נבסס את ההנחה שלנו על הסלנג המקובל, נראה שאפשר לקבוע כי חסרה מודעות בקרב הציבור להבנת מהותה של הבעיה, וכי ההבדל בינה לבין חוסר כשרון אינו מספיק ברור בלשון המעטה.

בהנחה שעם הזמן המודעות למהותה של הבעיה תתרחב, בסיוע התקשורת החברתית המפותחת, נראה שגם אם תהיה מודעות מפותחת יותר, הקושי כתופעה המוגדרת ליקוי אורגני שאינו ניתן לריפוי, ימשיך לייצג בהגדרתו מוגבלת שכלית ומחשבתית.

כיצד אנחנו תופסים דיסלקציה?

במכון זרחין אנו מנחילים גישה חדשנית, שטוענת כי הבעיה ניתנת לריפוי מוחלט, ועם כל היותה קושי מובנה, ניתן להתגבר על קושי זה. ברור לנו שככל שנוכיח ונפתח את השיטה ואת היקף הישגיה, הבשורה שבה תתרחב, ומי שייחשף לה יוכל לתפוס את המונח המקצועי הזה כתופעה לא נעימה מחד, אך כזו שניתן לנצח אותה ולהתגבר עליה ולהשתחרר ממנה לחיים תקינים.

ההבדל בין הצורה בה אנו במכון זרחין תופסים את הדיסלקציה, לגישה המקובלת באקדמיה כלפיה, דומה להבדל הקיים בהתייחסות למחלות פיזיות, בין מחלות כרוניות למחלות הניתנות לריפוי. מחלות כרוניות מהוות בשורה מטלטלת לאדם שנתקל בהם, וככל שהמחלה פוגעת יותר באיכות החיים, שלא לדבר על סיכון חיים, כך הבשורה פוגענית יותר.

לעומת זאת, במחלות הניתנות לריפוי, הרפואה המודרנית מספקת מספיק תקווה ויודעת לתת מענה לאלו שחולים בהם. זוהי הבעיה לפי שיטת זרחין: קושי שניתן לתיקון ולריפוי מוחלט.