דחיית הטיפול בדיסלקציה

ילד קטן, פחות מגיל 8, יושב בכיתה בבית ספר יסודי וסובל מקשיים בקריאה. התמונה הזו חוזרת על עצמה יום יום, שנה שנה, בבתי הספר ברחבי הארץ. ההורים מתעדכנים מצוות בית הספר שילדם סובל מקושי וכאן הם עומדים בפני צומת דרכים. איך, מתי, כמה ואצל מי לטפל.

פעמים רבות מידי, מקבלים ההורים המלצה להמתין ולחכות שהילד יהיה בשל יותר לפני שמפנים אותו לאבחונים ולתהליכי קידום שונים. תפיסה זו שיש להמתין לפני הדבקת תווית של דיסלקציה, יכולה להיות מוגדרת ככזו שמבוססת על אמון ביכולתו של הילד ואפשר להסתכל עליה מבחינה זו באור חיובי.

טיפול מידי בדיסלקציה

אולם בעינינו קיימת גישה נכונה יותר, ובשביל לתת אמון בילד אין צורך לנקוט בגישה שאומרת כי בתוך מספר שנים הוא יתגבר על בעייתו בעצמו. הגישה הנכונה היא, שבין אם הילד סובל מהתופעה ובין אם לא, יש פתרון מיידי לבעיה, ובאמצעות הטיפול והגישה הנכונים הוא יכול לזכות בתפקודי למידה רגילים.

אם יש דרך סלולה של פתרון עם 100 סיכויי הצלחה, שניתן באמצעותו להתגבר על כל קושי של דיסלקציה, מה הטעם לחכות? אנחנו לא מסתכלים על התופעה או על החשש מהתופעה כאל סוג של גורל מר, שמה שנותר לעשות זה להתמודד אתו בגבורה ולנסות למזער את הנזקים שלו, אלא מסתכלים עליה כעל משוכה לא נוראה במיוחד, שיש דרך ידועה ובדוקה לעבור אותה ולהתגבר עליה.

לנצח הדיסלקציה בכיתה א'

הגישה שאומרת לחכות מבוססת על הנחה שכרגע אין כלים זמינים ויעילים לפתרון מיידי של הקושי, ואכן אם הנחה זו הייתה נכונה, אפשר היה לקבל את המסקנה לגבי דחיפות הטיפול כאל מסקנה הגיונית. אולם אנחנו כלל וכלל לא מקבלים הנחה זו, אלא דוחים אותה מכל וכל. אנחנו אומרים שיש פתרון יעיל, מידי ובטוח.

ילד בכיתת גן גבוהה, כיתה א', כיתה ב' נמצא בגיל בו יש לו את כל היכולות לקרוא כראוי, גם אם יש לו מאפיינים של דיסלקציה. בעינינו זוהי עובדה ברורה שלא נתונה בספק. מאחר שכך, דחייה של הטיפול היא פשוט דבר לא נכון. היא משולה לאדם שרואה פתרון מול עיניו, הפתרון קיים והדרך אליו סלולה, והוא בוחר לדחות זאת. האם זה הגיוני?