שחר שפירא

"אני אוהב לכתוב"/סיפורו של שחר

ילדים קטנים אוהבים לשאול שאלות. מילת השאלה הפופולרית ביותר אצלם, היא: "למה"?

האופטימיות הטבעית שלהם לא מאפשרת להם לקבל תופעות שליליות כדבר מובן מאליו, והם נוטים בין השאר להעלות שאלות שהמגמה שלהם היא להבין מדוע העולם בו אנו חיים אינו טוב יותר מכפי שהוא נראה.

לשחר, בן שמונה, ילד פקח ובעל כוח רצון חזק, היתה שאלה מהסוג הזה: "למה אני לא יכול לכתוב כמו כל החברים שלי בכיתה"?

ההורים שלו, חשו בקושי שקיים אצלו, עוד לפני שהוא הגיע לגיל בו הוא אמור להתחיל לכתוב. בגיל בו ילדים בגן יוצרים ומציגים  יצירות מעשי ידיהם להתפאר, הילד החכם והאינטליגנט שלהם נשרך מאחור בתחום המוטורי.

הם פנו לטיפול מקצועי, ריפוי בעיסוק, וקיוו לטוב. אך לאכזבתם, לא נרשם שינוי במצבו של שחר.

כשהוא עלה לכיתה א', החלה  המגבלה המוטורית להתבטא בהתנהלות הלימודית שלו. הוא התקשה מאוד בכתיבה, והיא הפכה בשבילו למטלה שנואה וקשה מנשוא.

הוריו החדירו בו מוטיבציה להתגבר על הקושי. בטיפול ובהכוונה של גורמים מקצועיים, עבד שחר קשה כדי לחזק את יכולת הכתיבה שלו. הוא חרק שיניים, התאמן והתאמץ אך למרות זאת לא חש שינוי או הקלה ביחס למגבלת הכתיבה.

מכיתה לכיתה, ככל שמטלות הכתיבה הפכו ליותר מורכבות ויותר תובעניות, הלך וגדל התסכול של שחר מהמגבלה ממנה סבל. האינטליגנציה הגבוהה בה ניחן, יחד עם כוח הרצון החזק שלו, יצרו אצלו ציפייה להצלחה ולהגשמה עצמית בכל תחום, ומגבלת הכתיבה וחוסר ההצלחה להתגבר עליה, הותירו בו חותם עמוק של כישלון.

האכזבה והתסכול שחש התבטאו ברגעים רבים של עצבות וייאוש בבית ובבית הספר. הוריו צפו בעיניים כלות בילדם האהוב הזקוק לעזרה וידם קצרה מלהושיע. כאילו קיר ברזל חצץ בינו לבין היכולת לכתוב באופן תקין. אף גורם מקצועי מבין אלו שהם פנו אליו  לא הצליח לקדם את שחר שלהם.

בכיתה ד' הם כמעט והרימו ידיים. באבחון פסיכו דידקטי נקבע כי למרות ששחר ניחן באינטליגנציה גבוהה במיוחד, הוא סובל מקשיים חמורים בתחום המוטורי ומיכולת נמוכה מאד בכתיבה, קושי למידה המוגדר כדיסגרפיה. האבחון היווה אישור לקבלת התאמות למידה באופן רשמי מטעם משרד החינוך, ולהגדרתו של שחר כבעל קשיי למידה בתחום הכתיבה עד לסיום בית הספר התיכון, לצורך קבלת ההקלות הנדרשות.

יום אחד כששחר חזר מבית הספר הוא מצא על השולחן בסלון מחשב נייד חדש וקומפקטי, המיועד לשימושו, לצורך המטלות הלימודיות בבית ובבית הספר. בנסיבות רגילות זו יכלה להיות מתנה נהדרת, אך במקרה זה סימל המחשב את חוסר האונים של ההורים ושל מערכת החינוך מול הקושי של שחר.

מגבלת הכתיבה שלו עמדה להיות מונצחת….

באינטואיציה אימהית טבעית ובריאה, חשה אימו של שחר שהתווית המקצועית: "דיסגרפיה", שהודבקה על מצחו של בנה, חוטאת לאמת. הלב של אמא, לא אפשר לה לקבל את הקביעה שהבן שלה לא יוכל לבצע אף פעם באופן נורמלי מטלה כל כך בסיסית כמו כתיבה.

היא חקרה ובדקה, ובסופו של דבר הגיעו האם ובנה לקליניקה של מיכאל זרחין ברמת גן.

לאחר מספר חודשים ו15 מפגשים בסך הכל, שביניהם ניתנו לשחר מטלות לביצוע בבית, הסתיים הטיפול בהצלחה.

את הצלחת הטיפול אפשר להגדיר במילים של שחר עצמו: "זה קל לי. אני אוהב לכתוב".

הלכה הדיסגרפיה ונעלמה, ואת מקומה תפסה האהבה לכתיבה.

שחר מצטיין בלימודיו, ללא התאמות וללא הקלות.

למיכאל זרחין יש את התשובה לשאלה מדוע שחר לא יכול לכתוב, ולמרבה השמחה הוא הוכיח את יכולתו לפתור את הבעיה הזו.

אם אתם מכירים מישהו שסובל מבעייה דומה, או מקושי למידה אחר הקשור לקריאה, הבנת הנקרא, ועוד,

אם גם לכם יש שאלות דומות לשאלתו של השחר, אתם מוזמנים לפנות למכון זרחין על מנת להבין מה גורם לבעיה, ויותר מכך, כיצד לפתור אותה.